עיתונאי בצרות

קשים חייו של עיתונאי.
אני לא מדבר על זה שאתה צריך לספק בכל פעם סיפור מעניין, אמיתי, כתוב טוב, מפתיע, וכדאי מאוד שיהיה עם הוכחות, שזה אומר צילומים, הקלטות ועדיף יותר וידאו.
אני לא מדבר על זה שאתה צריך להתחיל בתור עוזר לאיזה עיתונאי אחר, בד"כ פלצן שכן הלך לו בחיים והגיע לגדולה שאתה רק חולם עליה, לספק לו את כל הג'וסי סטאף ולעשות את כל העבודה השחורה, רק כדי שהשם שלו יופיע בסופו של דבר בקרדיטים של החדשות או מתחת לכותרת הכתבה בעיתון. ושנים יעברו עד שתהיה אתה הכתב הראשי ולך תדע אם לך בכלל יהיה עוזר שיעשה את הדברים הקשים והמעצבנים בעצמו.
אני לא מדבר על זה שאין לך חיים. אתה נוסע לכל מיני מקומות שכוחי-אל להביא סיפורים מוזרים, תוהה אם בכלל זה מעניין מישהו, ורק בגלל שיש מצב לסיפור טוב, אבל לא בטוח, אתה צריך לעשות את זה. אתה לא רואה בית ומשפחה לתקופות משתנות, ארוכות יותר או פחות, בעיקר יותר אם אתה עובד בערוץ חדשות בינלאומי או בעיתון חדשות יומי בתפוצה של שש מדינות.
אני לא מדבר על זה שכולם שונאים את התקשורת, ולא משתפים פעולה, ומאשימים את התקשורת ואת אנשיה בגרימת נזקים חמורים לביטחון ולתדמית בכך שהם חושפים סיפורים ומעשים שמאוד כדאי למדינה מתוקנת שיהיו ידועים לציבור כדי למנוע שחיתויות בעתיד.
אני בעיקר מדבר על זה שאתה די שחקן שקוף אך עם זאת חשוף במערכות שבכלל לא קשורות אליך. שאתה יכול ליפול קורבן במלחמות שאותן אתה בכלל אמור לסקר מהצד. שאתה יכול ליפול בשבי רק בגלל שאתה אזרח של מדינה כזו או אחרת בלי קשר לזה שהגעת רק כדי לעשות את העבודה שלך. אתה הרי לא מרגל. אתה עיתונאי. אז למה אתה צריך למות בשביל העבודה הזו ואף אחד לא מעריך? והעולם שותק.

מצאתי שתי סדרות פרינטים מצרפת שנושאות את אותו הסלוגן: עיתונאים ללא גבולות, למען עיתונות חופשית.
אחת טקסטואלית ושנונה, והאחרת ויזואלית ושנונה אף היא:







שאולי